ערכו דף זה
שוחחו על דף זה
היסטוריית הדף
 
ג'וערה

מתוך עינהשופטופדיה

ביקור ראשון בג'וערה
ביקור ראשון בג'וערה
מעלים את חוטי התיל על הכתף לג'וערה
מעלים את חוטי התיל על הכתף לג'וערה
נוף הקיבוץ מלמעלה בהיותו בג'וערה
נוף הקיבוץ מלמעלה בהיותו בג'וערה
קורס מוסווה של ההגנה שנערך בג'וערה בעת ביקור של הבריטים
קורס מוסווה של ההגנה שנערך בג'וערה בעת ביקור של הבריטים
מגילת הגדנ"ע של ג'וערה
מגילת הגדנ"ע של ג'וערה
בניין המוזיאון בג'וערה
בניין המוזיאון בג'וערה
כי עלינו לג'וערה בין הרי אפרים/ וצחיחי שדות מולנו, להט השמיים/ האמנו: הציה היה תהיה מקלט/ נתרפק עלי שממה, תחלוץ עוד לנו שד... יד מיד הביעה אומר, נקלעו ידיים/ כי עלינו לג'וערה בין הרי אפרים/ והדרך לא דרך והשביל לא שביל/ ובלב רנן הזמר, התלקח הגיל. ( מתוך שירו של בנימין טנא שהיה בין המתנדבים שעזרו בעלייה לג'וערה, אז חבר אילון, לימים עורך משמר לילדים, משורר ומתרגם)

..."והדרך דרך, והשביל שביל/ וצחיחי שדות הם גן ומטעים/ ומעזקים סלעים, רק במסיבות ובשירים/ ובדרכי אויבים הולכים האוהבים... וכבר מחשיך בארץ הרוחות/ ובן קטן שלי ונכד לאבי לוחש לי באוזני/ אבא הבט איזו שקיעה יפה/ וחיל עודנו נער/ יעבור בשער/ יהרהר/ בשקיעה כזו לחזור הביתה/ הביתה לחזור/ אל הבית שלי הטוב."
(מתוך שירו של יגאל וילפנד: בדרך הביתה, נכתב לחג ה- 35 לקיבוץ)
ב- 5 ביולי 1937 עלה הקיבוץ להתיישבות בג'וערה כאשר מחצית מן החברים והילדים נשארו בחדרה עד לאוקטובר 1938 בו עברו כולם למקום בו מצוי הקיבוץ עד היום.
על הדרך לג'וערה מספר אברהם פיין שהיה אחראי על מציאת המקום להתיישבות:
למה ג'וערה?
אברהם פיין (נכתב לרגל חג הארבעים לקיבוץ)
הקבוצה הראשונה של חלוצי ארצות-הברית, יוצאי תנועת "השומר הצעיר" אשר ייסדו את הקיבוץ האמריקאי הראשון, התארחו כגרעין במשמר-העמק וקבלו שם את הכשרתם בשנים 2- 1931. החברים התקשרו מאוד למקום ולחברי הקיבוץ ואז גם גמלה בלבנו המחשבה והכמיהה להתיישב בסביבת המקום והקיבוץ וגם כדי לגאול את הקיבוץ מבדידותו. כי הרי משמר-העמק היה אז הישוב היהודי היחיד בחלק זה של העמק ומוקף כפרים ערביים רבים.
היו שתי מגבלות קשות לבצוע התכנית: חוסר כרוני של אמצעים בידי הקק"ל לרכוש קרקעות במידת הצורך ובמהירות הדרושה. על-כן רוב רובם של הקיבוצים באותם השנים היו נאלצים לחכות להתיישבות 7-6 שנים ורבה היתה הציפיה להתיישבות. מגבלה שניה- היו מגבלות רבות בתחום הפוליטי לרכוש קרקע באופן חופשי. ממשלת פלשתינה א"י היתה עוינת בשטח זה את מגמות הישוב ומנעה כל אפשרות לרכישות קרקע. על המגבלה הראשונה התגברנו בעזרת תרומתו הנדיבה של השופט העליון ל.ד. ברנדייס מארצות-הברית לצורך רכישת הקרקע עבור התיישבות קיבוצנו שהיה בחלקו הגדול מיוצאי ארצות-הברית. דרך אגב יש לציין עובדה פחות ידועה בקרב התנועה הציונית העולמית, שהשופט ברנדייס תמך בכל לבו בעליית חלוצים מארצות-הברית. עם זאת נזדמנה באותה תקופה אפשרות לרכישת קרקע בעזרת יהודי שהיו לו קשרים עם הערבים ואשר עסק ברכישת קרקעות והרי זה מיודענו העו"ד בן-שמש מת"א העומד כיום בראש הקרן הקימת לישראל בארץ- לרכוש מידי בעל קרקעות ערבי עשיר את אדמות ג'וערה שהיו מעובדות ע"י אריסים ועובדים זמניים.
הביקור הראשון בג'וערה:
ב5- או 6- לחודש מרץ 1936, עם פרוץ המאורעות בארץ, יצאנו משלחת ראשונה לסייר את סביבות ג'וערה שהוצע לנו כמקום התישבות לקיבוצנו. המשלחת היתה מורכבת מארבעה חברים: אריה דיאמנט(שופר) ממשמר העמק, איש הביטחון בסביבה ואברהם הרצפלד אבי ההתישבות העובדת- שניהם כבר אינם בחיים, ויבדלו לחיים מנחם בדר מקיבוץ 'מזרע' שהיה אז נציג תנועתנו במרכז החקלאי ואנוכי כנציג קיבוצנו "אמריקה בניר" אשר בחדרה.
יצאנו בבוקר יום אביבי שטוף שמש וחמים, רכובים על סוסים. רכבנו בשביל שהתמשך בין ההרים ממשמר-העמק בואכה לג'וערה. רק בתחילת הדרך מצאנו יעור (שלימים הפך ליער משמר-העמק) אך רוב הדרך היתה מלווה הרים קרחים, סלעים, סביבה פראית חשופה, שממה ועזובה ואי -פה אי- שם וואדיות חוצות את דרכנו לג'וערה. רק בהגיענו לגבעת ג'וערה מצאנו מספר ערבים רועים את עדריהם. לא עלינו לגבעה, אלא המשכנו מערבה ממנה למקום בו שוכן כיום הקיבוץ ולעינינו נתגלה נוף מרהיב עין ביופיו. הים שהתגלה נוצץ ומבריק כראי ממערב, על הרכסים מרחוק בתיה המעטים של זכרון-יעקב. מצפון הכרמל בכל הדרו ושפועיו המרובים ואילו מצד מזרח הרי הגליל המרוחקים והרי נצרת והתבור קרובים יותר. מצד דרום סגר עלינו הכפר אום-אל פחם העויין והרי-אפרים הרחוקים. האדמה בכל אשר תפנה זרועה אבנים וסלעים, קרחת מכל עץ ונטיעה. פה ושם בשני הוואדיות בוסתנים בודדים המהווים איים יפים ומושכים את עין הצופה. אבל רק יופי הסביבה בעונת האביב עם שפע הפרחים וצמחית הירק כיסו על קשיי הקיום והפרנסה הצפויים לנו מפיסת קרקע זו. חזרנו אז מסיורנו מלאי רשמים והחלטה שאכן מתאים לנו המקום להתיישבות.
בינתים חלפו עוד מספר חודשים עד אשר הקק"ל רכשה כמה אלפי דונם אדמה מסביב לגבעת-ג'וערה כולל את הגבעה ואת הכפר הקטן והעלוב ששכן ברומה ומנה בסה"כ כ- 7 משפחות עניות ומרודות שחיו בחושות רעועות ועלובות במקום. עם זאת היתה בעיה קשה כיצד לתכנן את העליה למקום. התקופה, תקופת מאורעות הדמים בארץ. שלטון המופתי והכנופיות השונות בשטחים הערביים היו גורם מקשה ומסכן כל נסיון לעלות על הקרקע. היה צורך לתכנן את העליה כך לבל נעורר טרם זמנה את חשדיהם של ערביי הסביבה. גם השלטון כידוע לא סייע אז ביותר למגמות ההתישבות של הישוב. המשטרה עצמה ששכנה בעיר חיפה הדירה את רגליה ממקום זה ששימש מסתור לכנופיות השונות שהיו בסביבה הקרובה והרחוקה יותר. היו לנו היסוסים רבים האם באמת נצליח להתגבר על קשיים אלה ודבר התיישבותנו הקרובה לא תתגלה בטרם זמן לכנופיות בסביבה. היינו חייבים להיות דגם של "חומה ומגדל" בתקופת התישבות זו.
הביקור השני בג'וערה
לקראת העלייה על הקרקע, הועלה הרעיון לבקר בגבעה ממש ואף לראות את הכפר שנראה היה אז ממבט ראשון, כמקום הטוב ביותר לעליה בגלל הבית הגדול המתנוסס בראש הגבעה והחולש על הסביבה. הרעיון הראשון היה שהמשטרה מתכננת להקים תחנה במקום אשר תשרת את כל האזור הנידח הזה. לצורך מטרה זו נעזרו המוסדות המיישבים, גורמי הביטחון וההגנה בקצין משטרה- יהודי- סגן מפקד משטרת חיפה והצפון, קלמן כהן- יליד זכרון יעקב (שלימים התברר שהיה משתף פעולה עם הבריטים וברח אגב מהארץ עם אחרוני האנגלים במלחמת –העצמאות) אך אז עוד שירת את ענייני הישוב.
ביום 13 למאי 1937 יצאנו עם הקצין כהן בראש ובליווי שיירה גדולה של שומרים כאבטחה למקום. השתתפו אז בביקור אברהם גולדשלגר איש משמר- העמק, העתיד להיות מדריכנו ואשר נרצח בדרך לביתו קרבן ראשון להתישבותנו. אפרים טיקטין ז"ל אף הוא מאלה אשר יחד עם אליעזר קרונגולד נפל בדרך ליקנעם. ויבדלו לחיים ישראל גוברמן ואנוכי.
עלינו פעם ראשונה על גבעת ג'וערה ולהפתעת תושביה המעטים, התחלנו לסייר בבית שעמד עזוב ובלי גג, חלונות ודלתות שבורים. הקומה התחתונה היתה מלאת זבל בקר וצאן, המקום שימש כעין דיר ללינת לילה לבהמות ואילו התושבים התגוררו בחושות הסמוכות העטורות בצמחי הצבר. עם ביקורנו הוזעק מוכתר הכפר. הוא הזמין את כל החבורה "למדפה" (מעין חדר אורחים) בתוך חושה הצמודה לחלק הדרומי של הבנין. אז החל המשא-ומתן על אפשרות הקמת תחנת המשטרה בגבעה. המוכתר הציע לשפץ את הבית העזוב כמקום מגורים לשוטרים ולתחנה. בגלל תנאי הסביבה וחוסר תחבורה השוטרים היו צריכים להיות רכובים ועל כן יצאנו בתואנה זו- לסמן את המקום להקמת האורווה עבור סוסי המשטרה וכך סיירנו בסביבת הבית והגבעה ושורטטה התכנית הראשונה להיאחזות במקום עבור ראשוני העולים העתידים לעלות בעוד כחודשיים. לאחר סיורים נוספים ובלווי המוכתר עזבנו את המקום כשעשינו את הצעד הראשון למימוש התיישבותנו בחבל ארץ חדש.(בארכיון הקיבוץ נמצא צילום החבורה בביקורה זה בג'וערה.
העליה לג'וערה
עלינו למקום ב- 5 ביולי 1937 כ 40 איש בלווי חזק של גורמי הבטחון. גרנו מספר חודשים יחד עם אנשי הכפר שהמשיכו להתגורר בחושות הסמוכות ואילו חברינו שיפצו את הבית שיפוץ ראשוני והתגוררו בקומה העליונה. לאחר מו"מ ממושך נאותו תושבי הכפר לקבל פיצויים נאותים וביד רחבה ועזבו את המקום, חלק מהם עבר לכפר הסמוך כפריין וחלק עברו לחיפה. התקופה בה חיינו עם אנשי הכפר היתה השקטה ביותר שידענו במשך כל שנות חיינו במקום. לאחר שאלה עזבו את המקום, החלו התקפות של הכנופיות השונות ששרצו בסביבה שהייתה נוחה להם מאוד. אלה לא רצו להשלים עם היאחזותנו במקום שכה היה חשוב לישוב, היינו נקודת ההתיישבות הראשונה שקשרה את משמר-העמק המבודדת עם עוד נקודת ישוב והיינו נקודת גשר אשר גם קשרה את ישובי העמק מצד אחד עם ישובי השומרון מצד שני. כך הגשמנו את מאוויי ההתיישבות והמשך תולדות המקום הרי הם כתובים במעשי ידינו.
ג'וערה
על ג'וערה מספר ברל קרן:
ביוני 1937 התחילו ההכנות לעליה לג'וערה. הצטרכנו לבחור 30 איש לפלוגת החלוץ, שחלקם ישמשו כ"נוטרים" בשכר. כולם רצו להיבחר ולוועדת ההתיישבות היה קשה להחליט.
ב 3 ביולי, לפני היציאה, קיימנו נשף פרידה מרגש וב 4 ביולי יצאנו בארבע משאיות עמוסות בדרך ואדי ערה למשמר העמק. יצאנו מחדרה בארבע משאיות. אחרי מסע ממושך דרך ואדי ערה הגענו למשמר העמק. קבלו אותנו שם בשמחה ובהתרגשות וערכו לכבודנו "מסיבת עליה". למחרת השכם בבוקר יצאנו לעבר ג'וערה. הצטרפו אלינו חברים מקיבוצים רבים ומה"ההגנה" כדי לעזור להקים את מחנה היישוב עד הערב (בשיטת "חומה ומגדל"). ילדי משמר העמק ליוו אותנו בצאתנו. נסענו בדרך בין הזורע ליוקנעם, ומשם פנינו לרמת השניים, עברנו בין הגבעות השוממות עד שהגענו לרגלי ג'וערה. לא הייתה אז דרך אל ראש הגבעה,רק שביל צר הוביל למעלה ולא ניתן היה להעלות את המשא במשאיות. פרקנו את הציוד והתחלנו להתארגן להובלתו על הגב. רבים התגייסו עם טוריות ומכושים להרחיב את השביל, ואז איזי, שנהג באחת המשאיות, החליט לנסות לפרוץ קדימה בדרך שהוכשרה במקצת. הוא נתן "שבונק" וזינק למעלה, מתפתל פה ושם כדי להתגבר על המכשולים, והוא הצליח! אחריו עלינו נושאים את החבילות והציוד והתחלנו בהקמת המחנה. בצד הדרומי של הגבעה היה עדין הכפר הערבי ג'וערה, כפר של חושות. בנינו גדר סביב המחנה עד לגבול החושות. מסביב למחנה הקמנו עמדות שמירה, על הבית הגדול היו עמדת שמירה ופרוז'קטור. היה לנו קשר איתות עם קיבוץ שריד. את הבית שיפצנו למגורים. למטה היה המטבח, אבנים שימשו כמושבים. מתחת היה הסליק הראשון. מצד מערב היו הצריפים למגורים מוקפים "ביצורים" (גדרות אבנים) והיה גם מגרש אוהלים.
וכך כותב יוסף וילפנד על היום הראשון בספר "עין השופט":
.."השיירה נעצרה בבקעה שלרגלי ההר. הכל מרימים עיניהם לפסגה עליה מתנוסס כמבצר אגדי מימי הביניים, הבית... העבודה רותחת, הגפירים מתהלכים בחשיבות סביב עמודי הגדר הנמתחת. עתה מנקים את הבית. חשמלאים מתקינים את הדינמו ומקימים את הזרקור על הגג. יום העלייה מתקרב לקצו, הוקמה הגדר, נסללה מעין דרך לגבעה. ויהי בוקר, ויהי ערב-יום ראשון לתולדות היישוב העברי בהרי אפרים". ..
בסופו של יום זה, חזרתי עם קבוצת חברים לחדרה עם חששות ודאגה רבה לקבוצה שנשארה מבודדת כשבכפרים הערביים סביב-כפרין, דלית-אל-רוחה, ריחניה, שלטו אז הכנופיות. בתקופה זו קרה המקרה של חטיפת משפחת לייזרוביץ ובה שלושה ילדים. האבא היה קצין משטרה במחנה אסירים ליד עתלית. אנשי כנופיית אבו דורה חטפו אותו עם בני משפחתו. כנראה שאת המבוגרים הוציאו להורג. את הילדים שחררו בשדות משמר-העמק והם הגיעו לפנות בוקר לקיבוץ. כגזבר הגעתי מדי פעם לג'וערה לכמה ימים בשבוע. כדי להגיע לג'וערה הייתי נוסע באוטובוס חדרה לחיפה(ולפעמים הזדמן טרמפ באוטו משא שלנו, ומחיפה באוטובוס ליקנעם. הכתובת שלנו ביקנעם הייתה מאפיית קרמר. שם חיכינו עד שהזדמן רכב כלשהו לנסיעה דרך רמת השניים, עגלה או משאית, עד לג'וערה. את הדרך ממשמר העמק היינו עושים ברגל. מדי פעם יצאה עגלה עם סוסים ליקנעם, עד למאפיה של קרמר. ביום שנהרגו לולק ואפרים, בשמענו את היריות מכיוון רמת השניים ראינו מגג הבית את הפרדות עם העגלות בריצה מבוהלת ובאחת מהן הגיעו ברוך יציב ומישה רימון. בתקופה הראשונה היינו יורדים עם עגלה לבאר א' להביא לג'וערה מים בחביות. מאוחר יותר, ניקינו את מעין עין סוס. המעיין היה מוזנח, מלא בוץ. אחרי שניקינו אותו ושאבנו את שאריות הבוץ הוספנו קירות בטון וגג,והתקנו משאבה וצינורות להעלות את המים אל מיכל שעמד על גג הבית הגדול. ביוני 1938 התחלנו בבניית הנקודה החדשה,מקום הקיבוץ היום.

בשנים 1939- 1948 הייתה ג'וערה בית הספר לפיקוד והכשרת מפקדים של ההגנה. בהסוואה של בית הארחה ובהסתר מן הבריטים התקיימו בה קורסי המפקדים בהם ניתנה הכשרה לרוב המפקדים שהובילו לימים את הפלמ"ח וההגנה עד למלחמת השחרור, בתוכה ועם הקמת צה"ל גם אותו.
המשורר נתן אלתרמן בשירו המפורסם : "זמר הפלוגות" מזכיר את ג'וערה כראשונה בין הישובים שהם סמל למאבק בדרך למדינה..." כי לא לשווא, אחי, חרשת ובנית/ לנפש ולבית לנו מלחמה/ ג'וערה, תל עמל כנרת וחניתה/אתן לנו דגלים ואנו החומה.
כי לא נשוב אחור, ודרך אין אחרת/אין עם אשר יסוג מחפירות חייו/ הלכה, הלכה פלוגה בלילה בשרשרת/פניך, מולדתי, הולכים אתה בקרב. ( בית שלישי בזמר הפלוגות לאלתרמן וסמבורסקי) לאחר מלחמת השחרור שימש מחנה ג'וערה כבית ספר למכי"ם של חטיבת גולני עד מלחמת ששת הימים ולאחר תקופה מסוימת מ- 1970 עבר לרשות הגדנ"ע.

על מוזיאון ג'וערה היום כותב מפקדו, רן נווה:
בסיס ג'וערה:
מאז שנת 1970 משמש המחנה בג'וערה את חיל החינוך והגדנ"ע, ומתקיימים בו קורסי גדנ"ע, שהם בעצם קורסי הכנה לצה"ל. תלמידי כיתות י"א מכל רחבי הארץ מגיעים לקורס הנמשך חמישה ימים, ובו הם מקבלים מושג ראשוני על איך נראה שירות צבאי. במהלך שבוע זה הם מקבלים מדים, והיחס אליהם הוא כאל חיילים לכל דבר, כולל משמעת צבאית ותורנויות מטבח. הם גם זוכים לעבור מטווח ושדאות, מקבלים הרצאות בנושאים צבאיים, מבקרים במוזיאון וגם בשק"ם.

ביום שני ה- 13 בספטמבר 2010 התקיים לרגלי ג'וערה טקס מרשים לציון 90 שנה לייסוד הההגנה ו- 70 שנה לקורס הממ"מים של ההגנה שהתקיים בג'וערה בשנים 1940-49 . לכנס באו מאות מבוגרי הקורס מהם רבים מעל גיל 80, הם הניעו מחדש את הטנדר הנוסע , סיפרו מעלילות אותם ימים והקשיבו לדברי הברכה של יצחק נבון, חיים גורי ואלוף ( מיל) מתן וילנאי, שמעו את תזמורת צה"ל והגבעתרון והביעו תקווה להיפגש גם בכנס המאה להגנה. ניהל את הכנס ואת ההכנות לקראתו אל"מ ( מיל) צביקה לבנון.
מוזיאון ג'וערה:
שייך ליחידת המוזיאונים של משרד הביטחון, נפתח לקהל המבקרים בשנת 2000, במבנה החאן העתיק אשר בראש גבעת ג'וערה, בלב המחנה הצבאי. במשך שנים רבות שימש המבנה את מפקדת המחנה הצבאי, ומשנות השמונים היה במקום מוזיאון קטן של המועצה האזורית מגידו. לקראת שנת 2000, היא השנה ה-80 לייסוד ארגון ההגנה, החליט אלוף במיל. אהרון (ארווין) דורון, שהיה אז יושב ראש ארגון חברי ההגנה, להקים במקום מוזיאון אשר ינציח את הקורסים למפקדים של ההגנה שנערכו בג'וערה בשנות הארבעים. לצורך כך גויסו משאבים כספיים רבים, הודות לתרומתם של גופים ואנשים שונים, בראשם משפחתו של ישראל ליברטובסקי ז"ל, שהיה דמות בולטת ב'הגנה' ובפלמ"ח ומקים מספנות ישראל. עם תום בנייתו, הועבר המוזיאון בשנת 2000 באופן רשמי לידי משרד הביטחון, אשר אחראי לתפעולו ולתחזוקתו. כאמור, המוזיאון מנציח את הקורסים למפקדים של ההגנה שנערכו במקום בשנים 1938 – 1948, ובראשם קורס המ"מים, ממנו יצאו מפקדי ההגנה והפלמ"ח בעשור שלפני קום המדינה, וממנו יצאה שדרת הפיקוד הבכירה של צה"ל בשנים שלאחר מכן. המבקרים במוזיאון "לוקחים חלק" בקורס ולומדים כיצד נראה קורס מ"מים טיפוסי באותן שנים ומי הדמויות הבולטות שיצאו מג'וערה ולאן הגיעו בהמשך דרכם. די אם נציין כאן את יצחק רבין, משה דיין, יגאל אלון, רחבעם זאבי (גנדי) ועוד רבים וטובים. בנוסף מועברת במוזיאון מורשת קרב על קרבות ' משמר העמק ', וכמובן שלא נפקד סיפורו של קיבוץ 'עין- השופט', אשר ישב במקום לפני שהגבעה הפכה למחנה אימונים של ההגנה. המבקרים "מקנחים" את הסיור בתצפית מרהיבה מגג המוזיאון על הסביבה היפה של רמת מנשה.
רן נוה – מנהל המוזיאון


מקור: http://wiki.keh.co.il/index.php/%D7%92%27%D7%95%D7%A2%D7%A8%D7%94

דף זה נצפה 21,580 פעמים. שונה לאחרונה ב - 23/09/2010 15:25

קטגוריה: ג