הצגת מקור
שוחחו על דף זה
היסטוריית הדף
 
צאן

(הבדלים בין גרסאות)

גרסה מתאריך 13:26, 11 בספטמבר 2007 (עריכה)
Admin (שיחה | תרומות)

→ עבור להשוואת הגרסאות הקודמת
גרסה מתאריך 13:26, 11 בספטמבר 2007 (עריכה) (ביטול)
Admin (שיחה | תרומות)
מ (הגן על צאן [edit=sysop:move=sysop])
עבור להשוואת הגרסאות הבאה ←

גרסה מתאריך 13:26, 11 בספטמבר 2007

עמוס כרמל מוביל את העדר
עמוס כרמל מוביל את העדר
איסר לביא גוזז צמר מהכבשים
איסר לביא גוזז צמר מהכבשים
לאחר החטיפה (1954): העדר בעבר הירדן
לאחר החטיפה (1954): העדר בעבר הירדן

לענף הצאן בארץ, עם היווסדו, ניתנה משמעות הרבה מעבר למקור פרנסה רגיל.
הרועים החלוצים ראו עצמם כמחדשים את ימי העת העתיקה בא"י, בדמותם של אבותינו ההולכים בעקבי הצאן.
הייתה לכך משמעות ציונית, כאשר מעם העוסק ב"עסקי אוויר" בגולה, הוא הופך בא"י לפרודוקטיבי, נאחז באדמה וכובש את השממה.
באותה עת חלוצית, כאשר גבולות הארץ עדיין לא נקבעו ספית, והסיסמא הייתה "עוד דונם ועוד עז", ראו הנוקדים בעבודת המרעה בישובים החקלאיים בסְפָר, חזית, המבטיחה את גבולות המדינה שבדרך, ולא פעם אף שילמו על כך ברכושם ואף בחייהם.
ברוח זאת "הדביקו" מייסדי ענף הצאן בעין השופט את בני הדור השני, ואף הוסיפו את חשיבות "העברת המקל" בטיפוח העדר בין הדורות, בחזקת: "...דור לדור יביע אומר", ו "...עוד נמשכת השלשלת.."
כל זאת עד ההחלטה הקשה, שבאה בייסורים, לחסל את הענף בשנת 1969.
העדר הראשון שמנה 150 כבשים ועיזים לחלב, הובא לג'וערה בדצמבר 1937 והיה לענף החקלאי השני לאחר הפלחה.
האירוע נחוג בג'וערה במסיבה ובשירה עם מתתיהו שלם, שבא במיוחד מבית אלפא והביא עימו את שירי הרועים החדשים שהלחין.
עובדי הענף בג'וערה היו יחזקאל שביט, אייבי גולן ונתן זמיר (ניונק).
בתקופה זו מוכר הענף כבר 20 טלאים לבשר ו-60 פחי גבינת ברינזה ל"תנובה".
העדר עבר לגבעת עין השופט בנובמבר 1938 כאשר נבנה דיר הצאן, בין המבנים הראשונים במקום.
שנה לאחר מכן כבר מנה העדר 290 ראש עיזים וכבשים והחלה המחלבה, שנבנתה ליד הדיר, בייצור גבינת הברינזה, אשר טעמה המשובח זכור עד היום לילדים הראשונים.
בתקופה זו מצטרפים לעובדי הדיר החברים איסר לביא ויהשע לייבנר, שיהיו, בשנים הבאות ממרכזי הענף.
עדר העיזים התקיים שמונה שנים ואז החלט לחסלו, ואילו עדר הכבשים הלך והתרחב והגיע בשנות ה-50 ל-650 ראש צאן.
ב- 1940 הכניסו לשימוש בעין השופט, בפעם הראשונה בארץ, מכונות גז, שהחליפו את מספרי-הגז המסורתיות (אולי מימי אבותינו).
שיכלול זה הביא גם לנוהג של גז הצאן המשותף לעדרי קיבוצי האזור.
ב- 1950 מתקיימת חגיגת הגז הראשונה בעין השופט, שנחוגה ברוב עם, בשירים וריקודי רועים, בקטעי פולקלור מהווי צוות הענף, בּכֵּירה של בשר טלאים משובח, גבינות מזינות, ויין. היה זה חג חקלאי עתיק יומין, מתקופת המקרא, שחודש בא"י והפך למסורת בישובים החקלאיים.
תוצריו של ענף הצאן היו: חלב שנשלח לתנובה וגבינת ברינזה מקומית, צמר שלא היה מן המשובחים, טלאים לבשר לתנובה, טליות שנמכרו לשיבוח עדרים חדשים, וכבשים זקנות שנמכרו כבשר לערבים בסביבה.
בתקופה זו הגיע התנובה בעדר ל-170 ליטר ממוצע לשנה לרחלה ותנובה יומית של העדר ל-300 ליטר, הישגים שהביאו את הצאן בעין השופט להימנות עם העדרים המשובחים ביותר בארץ.

אחד האירועים המסעירים בתולדות הענף היה שוד העדר ע"י הירדנים בספטמבר 1954.
480 ראש נשדדו ואייבי גולן, שרעה את העדר ליד קיבוץ גבעת עוז, ניצל מיריות הבוזזים.
לאחר שלושה עשר ימים מורטי עצבים, בעזרת כוחות האו"ם, הוחזר העדר לעין השופט.
בספר עין-השופט כתוב:
אוקטובר 1954: העדר הוחזר מן השבי עברו עלינו 13 ימים נוראים מאז נשדד העדר ואייבי ניצל בנס. על כן רבה הייתה השמחה עם שובו הביתה לאחר שבועיים בשבי הלגיון.
במסיבה לכבוד המאורע נמסרו ע"י יהושע ואייבי פרטים ומספרים מאלפים: העדר מונה כיום 424 ראש, למעלה מ-50 כבשים מצטיינות שהגיעו לשיאים בתנובה. לא הוחזרו 3 איילים צעירים ואייל מבוגר.

בשנת 1959 הוכנסה מכונת חליבה משוכללת לפעולה, כאשר הכבשים מוסעות ע"י קרוניות אל בור החליבה, נחלבות, ומוסעות חזרה למקום הפיזור.
המכונה חסכה ימי עבודה רבים של חליבה קשה בידיים, ושיחררה "מגויסים" רבים מהחליבות.
בשנת 1960 התנובה השנתית עברה את ה- 110,000 ליטר והממוצע לרחלה לשנה הגיע ל-400 ליטר.
בשנות ה-60 מגיע העדר למקום שני ב"ספר העדר" הארצי, 440 רחלות נחלבות והעדר כולו, מטלה ועד אייל מונה 1000 ראש.
הישגי הענף זוכים להכרה ארצית וצוות הצאן מקבל את פרס העבודה ע"ש קפלן (תשכ"ו, אפריל 1966) שניתן מטעם הסתדרות העובדים.
בקיבוץ נערכת מסיבה גדולה כהוקרה להישגי צוות הענף, תחת הכותרת, "למי צלצלו הפעמונים".
בכל שנותיו של הענף הוא לא הפסיד כלכלית, פעמים התאזנו הכנסותיו והוצאותיו, פעמים יצא ברווחים נאים.
בשנים הללו מתפתח הווי מיוחד סביב העבודה בצאן, שנישא ע"י חברים צעירים שסיימו את השירות הצבאי וילדי המוסד החינוכי הרי אפרים.
הדבר בא לביטוי בעיתון ענף הצאן שהחל להופיע בקביעות, לוח מודעות הומוריסטי בדיר הצאן, חגים בהם הוקראו פליטונים וקטעי "ספרות" מהעבודה בענף.
זכורות במיוחד ארוחות הערב המאוחרות, לאחר החליבה, בהן כיכבה החלבה תפקיד מרכזי, וריח הזבל ניחוח חציר... והשניצלים ושאר מאכלים מיוחדים.
אין ספק שהענף היווה "בית ספר – לחיים" שקירב את ילדי הקיבוץ לעבודה החקלאית, חינך אותם לעבודת-צוות, למסירות, התמדה, התמקצעות, קשר אותם לעבודת האדמה ולקיבוץ.
החברים שעבדו בענף הצאן ברבות השנים:
יחזקאל שביט, נתן זמיר, איסר לביא (ריכז את הענף שנים רבות), איבי גולן (ריכז את הענף) חנן לפיד, יזהר ירון, פנחס לאודין, איציק רוזן,
אפרים אפרתי, משה תבור, אהרון זיו, דוד מוריס (ריכז את הענף תקופה מסוימת), עוזי לושי, עמוס כרמל (ריכז את הענף מספר שנים),
אמציה דיין (ריכז את הענף תקופה מסויימת), שזם (שלמה זלמן מנורי), יענקלה שגיא, יענקלה טרש, יגאל וילפנד, אילן הוכמן, יהושע סלע,
אלי פרידברג, שולי, משה צייג, בתיה לביא.

בדצמבר 1969 לאחר 32 שנים לקיום הענף, החלט בשיחת קיבוץ רבת משתתפים לחסלו.
הסיבה המרכזית לחיסול הייתה חוסר ב"ידיים עובדות" – חוסר בעובדים.
העבודה בצאן הייתה קשה, היא חייבה שעות עבודה מרובות, גם בשבתות ובחגים, ובשעות לא נוחות.
חברים חדשים לא רצו להצטרף לענף. כמו כן, שלושה ענפים התחרו באותה עת על שטחי המרעה - הרפת, הצאן וענף הבקר לבשר.
שלושתם ריתקו לעבודה מספר לא קטן של חברים. מכאן, היה ברור שאחד הענפים הללו לא יוכל להתקיים, ו"הפור" נפל על הצאן.
באותם זמנים מפעל "מברג" מתחיל להתרחב, ראשית חזונו התעשייתי של הקיבוץ, והמוסדות "מגייסים" חברים לטובתו, ואינם משחררים עובדים לענף הצאן.
בעיתון הקיבוץ נכתב לאקונית: "את העדר מכרנו בצורה נאותה והשגנו מחירים גבוהים",
אך מעבר לשורות היבשות שנכתבו, נותרו חברי צוות, שנפגעו קשה מההחלטה של הקיבוץ לחסל, ונשארו עם צלקות לשנים רבות.
גם אם ענף הצאן עצמו חוסל, הרי מורשתו, היחס לעבודת כפיים שפיתח, הטיפול הנאות והאוהב בבהמה הדקה, ההווי החברתי המיוחד שטופח בו,
התרבות והחגים החקלאיים הקשורים בו, הקשר לאדמה ולמקום, כולם נטבעו בהוויה הקיבוצית בעין השופט ובחברים שזכו לעבוד בענף זה, מורשת המזינה את הקיבוץ השיתופי, הקשור בטבורו לאדמה המסולעת והקשה עד היום הזה.

עמוס כרמל

קטגוריה: צ