ערכו דף זה
שוחחו על דף זה
היסטוריית הדף
 
על המשמר

גרסה מתאריך 06:27, 14 בספטמבר 2007 מאת יגאל (שיחה | תרומות)

לוגו וסיסמת העיתון
לוגו וסיסמת העיתון
העיתון שליווה את הקיבוץ במשך רוב שנות חיינו עד שנפח נשמתו באפריל 1995 לאחר 52 שנים (נוסד באפריל 1943)

כך כתבתי אודות העיתון במלאת עשר שנים לסגירתו:
"על-המשמר" היה עיתון שליווה את חברי הקיבוץ הארצי 52 שנה, קודם כ"משמר" בימי מלחמת העולם השנייה ואחר-כך, מינואר 1948, כ"על-המשמר", עיתונה של מפ"ם שנוסדה אז.
ב- 1954 עם פרישתה של "אחדות-העבודה" ממפ"ם נולד "למרחב", לתקופה של כחמש-עשרה שנה, ו"על-המשמר" המשיך להיות עיתונה של מפ"ם עד סגירתו ב-1995.
כילדים היה לנו "משמר-לילדים" ואחר-כך "על-המשמר", העיתון שמוסר ידיעות אך גם מתיימר לחנך.
היינו קוראים במדור הספורט של ישראל פז האגדי כקוראים בחסמב"ה. זה לא אומר שלא ניסינו להשלים ידיעות מעיתון "דבר" היחידי שהגיע ל"מפאיניק" של הקיבוץ, משה אבינרי ב"ספורט לעם".
בגיל הנעורים היה עותק אחד מכל עיתון מגיע לכל קבוצה במוסד החינוכי הרי-אפרים, ובשיחת הקבוצה ובפעולות השומר הצעיר היו המחנכים והמורים מצטטים ממאמריהם של הגדולים, וגם משהו "ממאיר", כך היו הוותיקים קוראים למאיר יערי.
העזתי ברוב חוצפתי כצעיר, לשלוח מאמר לעיתון הקורא להחלפת "ההנהגה ההיסטורית", ציטטתי מלשק קולקובסקי את ההגדרה על כת שרודפת את הקרובים לה בדעתם ולא פתוחה אל העולם החיצוני ולשינויים.
לימים סיפר לי חיים שור, שהיה עורך העיתון יחד עם מארק גפן, שהוא רצה לפרסם את הרשימה אך הם, נשואי הכתבה, לא הסכימו.

זמן מה אחר-כך, ב-1974, הגעתי לעבודה ב"על-המשמר" ככתב העיתון בחיפה וככותב ב"חותם".
את "חותם" ערך בתחילה ישראל זמיר ואחריו המשוררת מיכל סנונית, אז מעין-החורש. היינו אז שלושה כתבים בחיפה: יהושע סובול, גוגה קוגן ואנוכי. המקביל לנו בתל-אביב היה מוטי גילת.
העיתון מדווח על מותו של סטאלין
העיתון מדווח על מותו של סטאלין

משרד "על-המשמר" היה ברחוב חיים 7, ליד בית-קפה עם אופי יקי. לא רחוק משם, ברחוב ירושלים, היה בית העיתונאים של חיפה, שם היו מתקיימות כמעט מדי יום מסיבות עיתונאים. אני זוכר את ה-17 במאי 1977, יום המהפך. הרחובות היו שקטים, אווירת התבוסה של המערך הורגשה באוויר על רקע עליית ד"ש והליכוד, אך לא ידענו עד כמה תהיה גדולה התבוסה ואיזה מהפך יהיה. בעשר בלילה הודיע חיים יבין: מהפך! ואחר-כך ראינו בטלוויזיה את בגין ומעריציו חוגגים את הניצחון. בסוף אותו שבוע כתבתי ב"חותם": "יום שחור. החזאי אמר שיהיה יום אפור, הוא טעה במקצת כי היה יום שחור. עכשיו באמת אפשר לבכות. מה שלא עשה הליכוד, עשתה העבודה לעצמה, לאחר שבמלחמת אחים הדדית שיתקה והרסה כל אמונה. מה שלא קרה לאחר יום הכיפורים מתוך תקווה שרעידת האדמה תזעזע ותשנה, קרה עכשיו בשעה הכי פחות מתאימה והוא עלול להוביל אותנו ליום כיפורים חדש..."
הסיסמה שליוותה את "על-המשמר" רוב ימיו הייתה "לציונות סוציאליזם ואחוות עמים". הייתה זו סיסמה שביטאה נאמנה את הניסיון המתמיד של הקיבוץ הארצי ותנועתו הפוליטית מפלגת השומר הצעיר ואח"כ מפ"ם והמשכיה להגשים. במהלך ייסורי הגסיסה של העיתון הורדה הסיסמא לאחר כבוד מן העמוד הראשון והועברה למסגרת קטנה של כתובת המערכת בעמוד השני.
ב-1992 החל תהליך הסגירה המכאיב והמתסכל שנמשך עד מרץ 1995...
אני זוכר ימים של אווירת "פחד וחשבון". מאבקים בתוך המערכת, חשש מפיטורים שעמדו כל הזמן על הפרק, האשמות הדדיות, הנהגת הקיבוץ הארצי נשארה בודדה במערכה על קיומו של העיתון מחד ומאידך הייתה לחוצה מאד מן הגירעונות שהצטברו, מהירידה במספר המנויים, והלך הרוח ששרר אז בקיבוצים – הדעה שמה שיציל את התנועה הוא חיסול נכסיה הרוחניים והפיזיים והתרכזות בהוויית הקיבוצים שהיו ביניהם אז, כמו עכשיו, כאלה שהיו בסכנת קיום. אכזבה ממרצ, מפ"ם וכוחות השמאל שלא גייסו כוחות ולא הרימו את הכפפה למרות שהממשלה הייתה ממשלת רבין והיו כל-כך הרבה תקוות באוויר, והימים ימי אוסלו ובכל שוררת האמונה שיהיה אחרת... היו אז רעיונות שונים שהועלו על-ידינו, העיתונאים הקיבוציים, על מנת לשמור על "על-המשמר". היו שחשבו על איחוד עם עיתון "חדשות", אך סופו היה שנפל עוד לפני "על-המשמר". היו שרצו לשמר אותו כמוסף של "ידיעות-אחרונות", כצירוף ל"דבר", כשבועון בצד "הדף-הירוק". אחרים, ואני בתוכם, אף הצענו להפוך את "על-המשמר" לעיתון ערב אמיתי שייצא אחה"צ (שלא כעיתוני הערב המדומים "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" שמודפסים בשלוש לפנות בוקר). היה גם ניסיון נואש שהובילו צבי טימור ואבי בניהו לחגוג את יובל החמישים שנה לפני התאריך האמיתי (1993), לקיים עצרת גדולה להחייאת העיתון בגן של בית סוקולוב. רבים אכן הגיעו – פוליטיקאים, אנשי ציבור ומשק, וכל השמנא וסלתא של העיתונות. הבאים חתמו על מגילה נרגשת, התחייבו לעזור, אך לא קרה דבר. תפקידי בעצרת היה להביא את יקירנו יצחק בן-אהרון מקיבוצו גבעת-חיים. הוא נשא שם נאום מרגש ועשה חשבון נוקב עם תנועת העבודה על שהיא מפקירה את נכסיה הרוחניים. נפילתו של "על-המשמר", שהתרחשה, בסופו של דבר, על-פי כל התחזיות, היתה עוד סמל בדרך העצובה של אובדן ההשפעה, המעורבות וההגמוניה של תנועת העבודה.

בעל המשמר, חותם והדף הירוק כתבו ממיטב העיתונאים של ישראל ביניהם:
סבר פלוצקר, מוטי גילת, יהושע סובול, סמדר פרי, יגאל גלאי, אמנון אברמוביץ, שלי יחמוביץ, ארנון לפיד, שאול קנז, שמואליק כץ, אבי בניהו, שבתאי טבת, אמנון קפליוק, יוסף ימבור, עמוס איילון, שלומית הר אבן, רומן פריסטר, ניבה לניר, רוביק רוזנטל, אברהם שלונסקי, לאה גולדברג, אילן שיינפלד, עמוס לוויתן, אסף ענברי, דוד אבידן, דן אלמגור, אהרון בכר ועוד..ועוד..
מעין-השופט היו כתבים בעל המשמר:
סילביה בינדר פרי ז"ל (הייתה חברה משנת 1938 עד שנות השישים ואז עברה למרחביה שם נישאה לעורך על-המשמר אליעזר פרי) שהייתה כתבת לענייני כלכלה של העיתון בסוף שנות ה- 40 של המאה הקודמת ובשנות החמישים, ירמיהו חגי ז"ל שהיה כתב ועורך בשנות החמישים, יוסף וילפנד ז"ל שהיה הכתב הראשון של משמר בארה"ב , נאוה חולבסקי שהייתה עורכת לשונית בחותם כמה שנים וכך גם נאווה בנארי ( היום דורון בקיבוץ להב) , עופרה בריל שכתבה וכותבת לדף הירוק , אברהם שרון ( היום ברשפים) שכתב רבות בשבוע, בדף-הירוק ובעל-המשמר.

יגאל וילפנד

קטגוריה: ע