מתוך עינהשופטופדיה
בשבילנו כילדים חג המחולות בדליה היה חוויה של פעם בחיים. אותנו הזמינו רק לחזרות הכלליות אבל גם מהחזרות אפשר היה לחוש את גודל האירוע.
(ליקטה וכתבה על חג המחולות עופרה בריל)
כנסי המחול בדליה התקיימו בשנים 1944 – 1968. כל כנס שיקף במידת מה את הבעיות המרכזיות שהעסיקו את החברה הישראלית באותה תקופה.
הכינוס הראשון ב-1944 עסק ביצירת תרבות עממית בהקשר להתחדשות הלאומית.
בכנוס השני ב-1947 עסקו באזכור השואה, הדגשת הקשר לאדמה ולנוף והמשך טיפוח היצירה החדשה.
בכנוס ב-1951 ניתן ביטוי למלחמת העצמאות (בשילוב מסכות של חיים גורי ונתן אלתרמן). עסקו בנושא של קיבוץ גלויות,ריקודי מיעוטים,וריקודי עם ישראליים.
בכינוס שהתקיים ב-1958 ניתן ביטוי לריקודי שמחת הקוממיות,ריקודי שלום ואהבה. ריקודי שבטים וחגי טבע וריקודי כוח ועבודה. את המופע ביימה שלומית בת דורי, על שלוש במות שהוקמו לרגלי ההר ושיבולים קשרו ביניהן, ערכה שולמית מחזה מרשים ביותר.
כנס המחולות האחרון נערך בדליה ב-1968 במסגרת שנות ה-20 למדינה. בכנס זה ניתן ביטוי לעיירה היהודית, התפתחות ההורה (מתקופת השומר עד ימינו) פולקלור עדות והווי חקלאי.
(מתוך הספר –סיפור מחולות העם בדליה- שכתבה רות אשכנזי)
אחת המובילות של כנסי המחולות הייתה גורית קדמן, בשבועון "קול ישראל" משנת 1951 היא מספרת, דרך אגב שמה הקודם היה גרט קויפמן) איך הכול התחיל:
...מקטנותי התעניינתי בפולקלור.בימי נעורי הייתי חברה בתנועת הנוער ה"וואנדרפוגל", שוטטתי על פני גרמניה. אספתי שירי עם, השמורים אצלי עד היום, התעניינתי במלאכת מחשבת, תלבושות רקמה וכמובן בריקודים שונים.
כשהכרתי את הציונות הופנתה התעניינותי לאותם שטחים של עמנו. בשנת 1920 עליתי ארצה עם בעלי-ליאו קויפמן. היינו בין מייסדי קיבוץ חפצי בה אחר עברנו לתל יוסף. כשחליתי ארבע פעמים בטיפוס החלטנו להעתיק את דירתנו העירה. תשומת לבי הייתה מוקדשת לריקוד.
בשנת 1929 ב"בן שמן" נערכה חגיגה לרגל יום השלום העולמי בה בוצעו ריקודי ששה עשרה עמים שונים על ידי אנשי "בן שמן". הם השקיעו עבודה רבה בדבר, תפרו תלבושות מיוחדות לכל רקוד ורקוד ובשנת 1931 חזרו לאותם ריקודים. איש לא חשב אז על ריקודי מקור ארץ ישראליים, חוץ מברוך אגדתי שהיה המשוגע לדבר.
הוא שיצר את ההורה הנושאת את שמו. הוא לימד את ההורה שלו לחברי תיאטרון ה"אוהל" והתנה עמם תנאי שילמדו את הריקוד הזה בקרב אנשי ההתיישבות העובדת.
בשנת 1944 התקבצה קבוצה קטנה שהחליטה לערוך את מפקד היש הישראלי. אולי בכל זאת יש לנו רקוד עממי ישראלי בלי שנדע על כך.
החלטנו לערוך כינוס ארצי למחולות בקיבוץ דליה. הימים היו בסוף המלחמה והחלו להגיע ידיעות ראשונות על השואה הגדולה. הוזהרנו לבל נערוך כנוס לריקודי עם - אין זה הולם את השעה.
אך אנו בחרנו בסיסמת א.ד. גורדון האומרת – שאף אם כל העולם מכה אותי ומתנפל עלי,אצא במחול.
רצינו לעורר כוח חיים ויצירה בעמנו,ההד היה בלתי משוער.
לא פחות ממאתיים רקדנים באו לכינוס ובערב הסיום התאספו כשלושת אלפים איש באותה פינה נידחת בצפון, קיבוץ דליה, שטרם נסלל אליו כביש גישה.
נוכחנו לדעת שהננו רוקדים עשרים ושנים ריקודי עם וכולם שאולים מעמים שונים. פה ושם הופיעו סימני ריקוד תימני "ומים מים" ריקוד של רבקה שטרומן לפי המנגינה של ע. עמירן לפי הפסוק מישעיהו י"ב –"ושאבתם מים בששון ממעייני ישועה".
עיבדנו מסכת לפי "מגילת רות" בה השתתפו כמעט כל חברי הקיבוץ שמספרם עלה על מאה. צעד ראשון וחשוב קרה בכנוס הראשון והוא שגברים מבוגרים השתתפו בריקוד יחד עם צעירים וצעירות וזה עזר לטיפוח הענף האומנותי ולמידה שמעבירה נכסים תרבותיים מדור לדור. הכינוס הראשון הפך ליצירה ריקודית לאומית חשובה.
בשלוש השנים הבאות קצב ההתפתחות היה מהיר הרבה יותר. החלטנו לערוך את הכינוס אחת לשנתיים ונקבע תאריך: 15 ביולי 1946. הגורל רצה אחרת. שבועיים לפני כן ב-29 ביוני נפל עלינו רוגזה של ה"שבת השחורה" מנהיגי הישוב נעצרו וגורשו לרפיח וללטרון. לעולם לא אשכח שבבואי לבית השיטה מצאתי את מיטב הרקדנים שלי מאחורי גדר תיל. דווקא במקום הגירוש רפיח נוצר ריקוד חדש שבא לבטא את הבוז לאנגלים "לא איכפת לי".
הכינוס נערך לבסוף ביוני 1947 ותוכנית הסיום הייתה מוקדשת כולה לריקודי עם וחג ישראליים. ההתקדמות הייתה מפליאה. חיכינו לשמונת אלפים איש והגיעו כשלושים אלף. ההר היה שחור מאנשים שהתנפלו על הנקודה. נאלצים היינו לבצע את התוכנית ללא הפסקה, גם משום שהיה עוצר דרכים וגם משום שחששנו מפני אסון אם הקהל יתחיל להתפזר בשעות האפילה. חמש מאות רקדנים השתתפו התוכנית וכולם חובבים.
כיום יש לנו כשבעים ריקודים מקוריים, עברנו מזמן את שלב ההורה, אין אנו קושרים את הריקודים בשמות האנשים שיצרו אותם, רק ברוך אגדתי הוא יוצא מהכלל מכיוון שהיה הראשון.
ראיין את גורית ד"ר א. פוירשטין
