ערכו דף זה
שוחחו על דף זה
היסטוריית הדף
 
זכאי לשבת

גרסה מתאריך 12:27, 4 בדצמבר 2007 מאת Admin (שיחה | תרומות)

זכאי לשבת, תוכנית הרדיו של דודו זכאי, בן עין השופט, משודרת בתחנת הרדיו האיזורי קול רגע מדי יום שישי. במחווה לוותיקי עין השופט, הקריא דודו בתוכניתו מתאריך 6.7.2007 את הדברים הבאים:
שלום – בוקר טוב למאזיני רדיו קול רגע הרדיו המביא אליכם את צלילי הנוסטלגיה הפרטית מאד שלי. בוקר טוב לגבעות החשופות בהן גדלתי וליער שצמח בהן במקביל לנו הילדים היער שנטעו הורינו ועובדי הקרן הקיימת. לפני 70 שנה והיום מי שבא לבקר מוצא בתוכו קיבוץ. יום הולדת 70 לעלייה על הקרקע זו סיבה למסיבה. לכבוד האירוע נשלחו הזמנות לבני הקיבוץ כולם לבא ולהשתתף בחגיגות, הזמנות שעברו דרך יבשות ואוקיינוסים לכל קצווי העולם. כשהגיעו ליעדן באמריקה אוסטרליה אירופה או אפריקה הן הציתו נרות שבוערים שם תמיד על אש קטנה. נרות שהוצתו לפני 20, 30, או 40 שנים בחדר האוכל של המוסד החינוכי בהרי-אפרים, שם הייתה תלויה לה סיסמא גדולה, שביטאה את תקוות הורינו המייסדים שקבעו באותיות קידוש לבנה - "כאן בית היוצר לדור מגשימים" ! עברו 70 שנה, מעטים מבין החלוצים המייסדים, שקנו כרטיס לאנייה בכיוון אחד ובאו להיאחז בקרקע של ארץ-ישראל, מכל קצווי תבל, להקים בה בית להם ולדורות אחריהם, וממשיכיהם שולחים היום כרטיסי הזמנה לכל קצווי תבל לחלק מבניהם שהתפזרו לכל רוחות שמים. כי זה טיבה של הרוח. אותה רוח סערה גדולה שהביאה את הורינו אל ביתו ההיסטורי של עמנו לאחר 2000 שנה להקים בו הניסיון החברתי הייחודי והנועז ביותר במאה העשרים, הקיבוץ ... עוד מנשבת בעוצמה .... בגבעות שהיו פעם חשופות. והרוח החזקה שמנשבת ב"ארץ הרוחות" תולשת רבים מן העצים שצמחו באדמה, מעיפה ונוטעת אותם במקומות רחוקים....אך דבר אחד בטוח , הרוח שמתוכה ומולה צמחו.. ושהרחיקה אותם אל קצווי עולם .... תפעם בלייבם בכל מקום בו יבנו את ביתם. ממש כמו המיית הים המנגנת מתוך הקונכיות, כך גם רוחו המיוחדת של הבית בעין-השופט תתנגן בלייבם כל עוד רוח באפם. גם אני שהרוח נשאה אותי אל גבעה סמוכה במרחק ראייה נושא עמי את המיית הקונכייה ומבקש לחלוק אתכם היום תמונות ילדות מהאלבום הפרטי שלי כפי שהן מצטיירות בעיני ממרחק של מקום וזמן. אין בהן ניסיון לתת תמונה של עין השופט לא של אז ובוודאי לא של היום, אלא לזכור ולהזכיר תמונות, דמויות ושמות של מי שבנו את הקיבוץ לתוכו נולדתי.... מחווה לוותיקים.

תבנית נוף הולדתי - אדם נושא עמו את הריחות, הצבעים, הקולות, והמראות של ילדותו. " האדם הוא תבנית נוף מולדתו" כתב המשורר שאול טשרנחובסקי, ואני זוכר את האנשים. אבא שלי חורש בשדה עם הקטרפילר הצהוב כשאני רכוב לציידו. את נחמן שפרן מהמכוורת שהיה מחלק לנו שוקולד תמורת כל 10 דבורים מתים שהיינו צדים בשלולית הענקית מתחת לדיר. את זיסקינד כרמל מנגן על כפיות ויוצא בריקוד חסידי סוער עם איסר לביא רועה הצאן בערבי חג. את נחמן שטינמן הנהג של האוטובוס של "אגד", שפעם בשנה בחגיגת העומר היה פוצח בשיר מעל ערמת החציר ואנחנו הילדים הקטנים יוצאים מבין השבלים ועונים אחריו בשירה: " והיה כי תבואו אל הארץ...". את שלמה קורץ ושמעון אבידן עם אוסף נרות השמן והכדים העתיקים שהיו חופרים במערות שבסביבה ומחברים אותנו לעבר רחוק.. את סיפורי הלילה של פנינה קרן המטפלת בבית הילדים. את הגערות של שרה אבידן המורה לטבע כשתפסה אותנו קוטפים פרח מוגן. את יזהר ירון בערב סדר הפסח, פורט על מנענעי הפסנתר באצבעותיו העבות את המוסיקה שלו ל"מגש הכסף", כשמעליו צבי בן חורין מרעים בקולו את השורה האלתרמנית: "ואין אות אם חיים הם או אם ירויים".. את המנצחת על מקהלת הילדים והמורה למוסיקה נעימה קריפין שבגלל העובדה שזרקה אותי מהמקהלה הפכתי ברבות הימים לזמר. את יהודית שביט שהייתה מקפלת ומותחת אותנו בהתעמלות אורטופדית הרבה לפני שהמציאו למתיחות ולהרפיות שמות אקזוטיים כמו שיאצו או קאלאנטקיס. את צבי הוברמן שהיה סוגר את דלת האוטו שלו עם המרפק. את צמד השינים שדל ושלמק שחקני העבר שהיו המעודדים הגדולים של קבוצת הכדורעף המיתולוגית. את ריח הסנדלים החדשים ודפיקות הפטיש של פנחס לאודן הסנדלר, שהיה יורק את המסמרים שהיה מחזיק בפיו ישר אל תוך הסוליה. את מישה רימון השחקן, בתפקיד חייו “ברמלאי" זולל הילדים ואת משה ברזילי הבימאי של הצגות הילדים של הקיבוץ. היום חלקם הגדול כבר איננו אתנו, אבל.... כשאומרים עין-השופט הם ישנם וחיים בתוכנו.