ערכו דף זה
שוחחו על דף זה
היסטוריית הדף
 
ותיקים

מתוך עינהשופטופדיה

איסרלביא בריקוד עם משה שפירא
איסרלביא בריקוד עם משה שפירא
הורה צ'נסטחובה
הורה צ'נסטחובה
הורה חדרה
הורה חדרה
סיומקה, רחל רימון ודבורקה - 1956
סיומקה, רחל רימון ודבורקה - 1956
שמעון אבידן מוביל בשירה בערב שישים + בשנת 1975
שמעון אבידן מוביל בשירה בערב שישים + בשנת 1975


"הוותיקים"- כינוי שניתן לחברים בכל קיבוץ שהיו במעמד העלייה על הקרקע ורצוי גם בתקופת ההכשרה, בעין-השופט בפרט מדובר על החברים שהיו בחדרה ואח"כ בג'וערה או בחדרה ביולי 1937, במשך השנים צורפו לעדת הוותיקים חברים בני אותו גיל. היו זמנים שהמושג וותיקים דחק את השם הנהוג בחברה הכללית של זקנים או ישישים מכיוון ש"אנשי השומר-הצעיר לעולם אינם מזדקנים". לעיתים ניתן להם גם השם :"וותיקן".

בשנים האחרונות זוכים בשם וותיקים בזכות מעשיהם וגילם כל אלה שעברו את גיל השבעים וודאי אלה שמעל 80. המושג וותיקים קשור גם למושג וותק שיש לו חשיבות רבה בעיצוב התקנונים השונים וכן בחישובי דמי עזיבה, תור בשיכון ובעבר בנסיעות לחו"ל על חשבון הקיבוץ. בזמן האחרון בוחן צוות מטעם המזכירות ובהתאם להחלטות הקיבוץ את מערך הוותק של כל חברי הקיבוץ.


הוותיקים רוקדים/ בצעדים מהוססים/ נושרות שנים/ וחוזרים ועולים / הימים הטובים/ " כשהיינו צעירים"/ זיסקינד יוצא עם נורה/ נחמן עם מנוחקה/ אהוד במנדולינה/ ומישה, אין כמו מישה/ הוותיקים רוקדים/ צנסטחובה-חדרה-ג'וערה/ הרצפה כאדמה/החשמל כמדורה/ והעיניים, משהו כמו דמעה!/איסר כל גופו יאמר/ומשה לעומתו/ חסידים לכל דבר/ ומביטים בהם החברים/ ומחייכים/ איך חצו השירים/ את השנים/ והדליקו שוב/ חן של נעורים. הוותיקים רוקדים/ וכבר חצות/ ומתיישבים/ ומשתפכים במנגינות/ קשטן, עם התזמורת/ ושמעון אבידן/ מעבר לשנים/ חוזר פתאום/ אל היפים שבשירים/ ויבלונקה איננו מוותר/ על משהו משירי / תנועת הפועלים/ והמקהלה כולה/ ממשיכה לעזק סלעים/ והחברים מהמהמים/ הימהומים/ הוותיקים רוקדים/ דמעה מוחים/ ואנחנו לילדינו הרכים/ הולכים לראות אותם/ את הקטנים והשקטים/ הוותיקים רוקדים.
(יגאל וילפנד - 1975 לאחר מסיבת הקיבוץ 60+ לכבוד הוותיקים)

ההורים של הבנים העוזבים והיורדים
הוותק אכן מקנה לחברים, בשל גילם וראשוניותם בקיבוץ אי אילו יתרונות, אך כאשר הבנים של הותיקים עזבו את הקיבוץ או ירדו מהארץ, ספגו אותם הורים עלבונות קשים על כך שלא ידעו לחנך נכון את ילדיהם למען ישארו בקיבוץ. עדות לכך מוצאים אנו במאמר של בלהה גלילי תחת השם "סיפור פתוח".(עיתון "הדים" של הקבה"א מס' 6, עמ' 40-41 , מאי 1984.) הביא כאן רק שורות מספר מאפיינות מתוך מאמר ארוך, בהן בלהה קובלת בכאב ודמע על היחס הקשה והכואב מצד הקיבוץ כלפי ההורים שבניהם עזבו את הקיבוץ: "...אני כותבת את הדברים ובוכה, בוכה. זה עוול משווע לגבי ההורים, הפגנת חוסר רגישות. עשרות שנים אנו חיים פה, משרתים את הציבור ברצון ובאמת...ואנו מרגישים נבגדים, מנודים, וגם מרומים... אנו שווים פחות כי בנינו עזבו. היחס של הסביבה מנוכר אלינו הורי העוזבים...ואל היורדים והוריהם בפרט. כל מה שעשינו מזה 50 שנה בקהילה המיוחדת הזו, הקיבוץ - אינו נחשב.../ אנחנו הורי "היורדים" - מקיימים מעין קשר, מחליפים דעות על "עוולות" הנעשות לנו, מתלוננים בצוותא.../ באותה התקופה של חיינו, בה היינו זקוקים לתמיכה ולהבנה יותר מאשר אי פעם - היינו לבדנו, מנודים, בתוך חברה הכועסת עלינו ואינה מגלה ולו שמץ של יחס אנושי-הומניטרי. זה כואב מאוד...". עד כאן הציטוט מדברי בלהה גלילי.

אוסיף קורטוב משלי: אין ספק שמצבם של הורי העוזבים והיורדים בקיבוץ של אותה התקופה היה קשה מאוד,ומתסכל.במידה מסויימת היחס של הקיבוץ בא כתגובה של "קומונה מתגוננת", שאינה בטוחה בעתידה, ומנסה בכל כוחה "לשמור" על בניה, גם במחיר השחרת פניהם של ההורים והבנים (או הלבנת פניהם ברבים). יחד עם זאת יש לציין שחלק מהקשיים שבלהה מצביעה עליהם (הפינוי המהיר של החדר של העוזב, הקצבת מזערית של שיחות טלפון לחו"ל ועוד) נבעו, לדעתי, גם ממצב אוביקטיבי של "קומונה של עוני", שמחוסר תקציבים "פגעה" בהכרח בחברים רבים, לא רק בהורי העוזבים. אפשר אולי להתנחם שבעשור האחרון הקיבוץ בגר, התחזק והתרחב, רבים הבנים החוזרים לקיבוץ ומתקבלים כחברים. נראה לי, שכיום החברה הקיבוצית רואה כלגיטימית כל דרך בה בוחרים בניה, ומתייחסת בהתאם גם להוריהם.

 (הביא לדפוס: עמוס כרמל, פברואר 2009).


מקור: http://wiki.keh.co.il/index.php/%D7%95%D7%AA%D7%99%D7%A7%D7%99%D7%9D

דף זה נצפה 9,590 פעמים. שונה לאחרונה ב - 29/01/2009 10:45

קטגוריה: ו